טוב, אז הבלוג הזה מיועד לחוויות מהשביל, אבל חשבתי שאם כבר ביליתי שבועיים באיטליה כדאי לסכם גם החוויות משם.
המסקנה העיקרית: איטליה היא מעין מדינת עולם שלישי. נכון, יש להם מערכת אוטוסטרדות ורכבות טובה, הם ממוקמים ביבשת הנכונה והמחירים ביורו (הרבה יורו), אבל בהרבה מקרים מדרכות זו פנטזיה פרועה, אף אחד לא יודע לדבר שפות שאינן איטלקית, שביתות פורצות ללא התרעה וסבך בירוקרטיה הופך מטלות פשוטות כמו נסיעה באוטובוס או תדלוק למסע מפרך. מנגד, זו מדינה ממש ממש יפה ומעניינת, אז המאמץ בדרך כלל משתלם. (זהירות פוסט ארוך ממש! אני לא ממש מסתדר עם העלאת תמונות, אנסה להוסיף בהמשך)
12.4: טיסת אליטליה מתל אביב לרומא. נחתנו בשדה התעופה פיומיצ'ינו (להלן פוקצ'ינו) בשמונה בערב. מהשדה לעיר יש בערך שעה של נסיעה ברכבת+רכבת קלה, שתכננו מראש. בפועל, מסתבר שפרצה שביתה ברכבות, אבל אף אחד לא חשב לעדכן את המודיעין. אז חיכינו לרכבת אחת שלא באה, ואז עלינו על רכבת שכן באה, חיכינו עשרים דקות ואז צעקו עלינו שהיא לא יוצאת מהתחנה, אז עברנו לרכבת אחרת שנסעה למקום אחר ברומא (ודורשת כרטיס יותר יקר שלא טרחנו לקנות), ועשינו עיקוף גדול כדי להגיע משם לאכסניה שלנו באוטובוס (שגם הוא לא הגיע בזמן). הגענו באזור חצות לדירה, בשכונת טרסטוורה ("מעבר לטיבר" - השכונה נמצאת מעבר לנהר הטיבר שחוצה את רומא), מצאנו בקושי פיצה שעוד היתה פתוחה (מחוץ לרומא הכל נסגר בתשע) והתעלפנו על המיטה.
13.4 ראשון: יצאנו לשוטט ברומא. בעיקר באזור רומי העתיקה: הפורום הרומאי, שער טיטוס, גבעת הקפיטולין, גבעת פלטין והקולוסיאום. חלק מהעתיקות מאוד מרשימות, אבל קשה לדמיין את העיר הרומית העתיקה שהיתה במקום, בגלל שכל שכבה היא מזמן אחר ואין רצף עירוני אחיד (ע''ע פומפיי). אגב, את האכסניה הזמנו באינטרנט ב-airbnb, וחלקכם שמעו על מייל מוזר שקיבלנו מבעל המקום שהבטיח שמריו, המארח, הוא על תקן משרת ותפקידיו כוללים בין השאר כביסה עבור האורחים, ביצוע סידורים וקניות עבורנו ומסאג' ברגליים(!). בפועל, ראינו אותו בערך פעמיים, וכשהיינו צריכים אותו לדברים אמיתיים (למשל לשלם על לילה נוסף) היינו צריכים להתכתב איתו בווטסאפ. על מסאג' לא היה מה לדבר. לך תסמוך על איטלקים...
14.4 שני: הותיקן! (הותיקן הוא מדינה עצמאית ולכן, טכנית, זה אינו חלק מהטיול באיטליה...) יצאנו ברגל מהאכסניה לכיוון הותיקן. בותיקן יש שתי אטרקציות מרכזיות - מוזיאון הותיקן וכנסיית סן פייטרו, אם אני לא טועה הגדולה בעולם, וזו שהאפיפיור דורש בה דרשות. אני לא כל כך אוהב דברים ש''חייבים לראות'', אבל במוזיאון הותיקן יש את הקפלה הסיסטינית של מיכאלנג'לו, אז בכל זאת נעמדנו בתור. התור לקח שלוש שעות בערך (!!!) כי מסתבר שהרבה תיירים (בעיקר נוצרים) לא מוותרים על המוזיאון. בזמן שאתה מחכה עטים עליך מדריכי טיולים מפוקפקים מעט למראה שצועקים ''סקיפ דה ליין!!!'' - אם תבוא לסיור שלהם במוזיאון (בדי הרבה יורו) תחסוך את התור (לא ברור לי למה הקבוצות המודרכות לא צריכות לעמוד בתור. כנראה סוג של קומבינה על חשבון התייר העני). המוזיאון עצמו כולל את אוספי האמנות של הכנסיה הקתולית והוא מאוד מרשים, אם אתם אוהבים מוזיאוני אמנות קלאסית. גם הקפלה הסיסטינית כמובן מאוד מרשימה, אבל לא מרשים לצלם שם אז תחפשו בגוגל. כשיצאנו מהמוזיאון כבר היה אחרי צהריים והתור לכנסיית סן פייטרו דעך לו, אז נכנסנו לראות. הכנסיה סופר מרשימה - כידוע בכנסיות הגודל כן קובע...
התחיל להיגמר לנו היום ולמחרת כבר תכננו לעזוב את רומא, אז לאור שקיעה דקרנו נקודות מפתח בעיר - הפנתיאון, פיאצה נבונה, מזרקת טרווי (רינת זרקה מטבע כדי שנזכה לחזור לרומא או משהו כזה) והמדרגות הספרדיות, שאמורות להיות מאוד מרשימות אבל היי, אלה פשוט מדרגות, כן? לא כל מה שכתוב עליו מרשים במדריך טיולים שלכם באמת שווה את ההשקעה..
15.4 שלישי: עוזבים את רומא ונוסעים צפונה. הזמנו רכב עוד מהארץ, והיינו צריכים לנסוע לנמל התעופה המשני של רומא, צ'יאמפינו, כדי לאסוף אותו. אם התבלבלתם בין שדות התעופה צ'יאמפינו ופיומיצ'ינו אתם לא לבד - גם אנחנו קנינו בטעות כרטיסי אוטובוס לשדה הלא נכון, מכרנו אותם למטיילים אחרים שעמדו בתור בשיטת "סקיפ דה ליין!!!" וקנינו חדשים לכיוון הנכון. הגענו לסוכנות הרכב גולדקאר ואספנו את הרכב שלנו אחרי דין ודברים עם הפקידה המעצבנת ביותר בעולם, שדרשה שנעשה ביטוח השתתפות עצמית (שעולה כמעט כמו כל השכירות של הרכב) כי "הנוער באיטליה אוהב לשרוט מכוניות" והמציאה לנו חוקים משונים כמו השתתפות עצמית מינימלית (450 יורו מינימום על כל שריטה, גם אם תיקונה עולה 10 יורו) וטריק תדלוק חדש - אנחנו משלמים להם מראש על מיכל מלא, ומחזירים את הרכב עם מיכל דלק ריק. נח, רק שהדלק אצלם עולה יותר משני יורו לליטר... (בתחנות דלק בחוץ עלה בערך 1.7 יורו לליטר). בלית ברירה שילמנו והתחלנו בנסיעה הארוכה צפונה, אל רכס הרי האלפים האפואניים (alpi apuane), ליד העיר לוקה. נסענו דרך הכבישים הכפריים ולא דרך האוטוסטרדה, גם כי זה זול אבל גם כי רצינו לראות את הדרך והמדינה, ולא מיהרנו במיוחד. הנסיעה היתה על חוף הים רוב הזמן ואכן היתה יפה, אבל הנסיעה בכביש עם נהגים איטלקיים (והזמן שלקח לי להתרגל לגיר ידני) היו קצת מלחיצים. הגענו בדיוק בשקיעה ל-Convalle, כפר איטלקי קטנטן בהרים שנראה כאילו לא השתנה באלף השנים האחרונות. באופן מפתיע, אין בכלל תיירים באזור למרות שהוא ממש יפה וטכנית נמצא בטוסקנה. התארחנו אצל ג'ייסון - בחור אנגלי שגר שם לבדו ושמח מאוד לחברתנו, וחלק איתנו בקבוק יין טוב ושקית צ'יפס (להלן ארוחת ערב). לדבר אנגלית עם מישהו שמבין אותך היה שינוי מרענן - רוב האיטלקים שפגשנו לא ידעו אנגלית כלל (בכלל! אתה אומר להם היי והם בוהים בך בעיני עגל או מקשקשים להם באיטלקית. אתם לא יודעים ''היי''?!). הבית של ג'ייסון היה מאוד עתיק ומרשים, אבל לא לחלוטין מתפקד, במיוחד בתחום התאורה, ומצאנו את עצמנו מתקלחים לאור פנס, ונזהרים שלא להרטיב את הרצפה כי זה מחלחל לסלון מתחת...)
16.4 רביעי: נסענו ל-palagnana (הוגים את זה פלניינה, יש להם עניין עם גימל שותקת) ויצאנו משם למסלול הליכה של יומיים. את המסלול אני תכננתי, מה שאומר שהוא היה קשה בהרבה מהצפוי, אבל שנינו עמדנו יפה בעליות של אלף מטר כל יום והליכה על "כרבולות" עם תהום משני הצדדים. הנסיעה לפלניינה, ענין של חצי שעה, הוכרזה רשמית בתור המפחידה בטיול - כביש מתפתל בהרים ברוחב של פחות מנתיב יחיד, עם סיבובים חדים ושיפועים מופרעים...
רכס האלפים האפואניים הוא רכס קטן ועצמאי (בערך בגודל הגליל או פחות לדעתי) שאינו קשור לאלפים או לאפנינים. הוא נמוך יחסית (פחות מ-2000 מטר, מה שמאפשר לטפס עליו גם באפריל), אבל מאוד מאוד תלול ומצוקי, מה שמצדיק את ה"אלפים" בשמו. מפלניינה (גובה 500 מטר) טיפסנו להר נונה (בערך 1200 מטר) - משם יש נוף מטורף לכל הכיוונים, ואפשר לראות עד קורסיקה! זה בערך מקביל לזה שנטפס על הכרמל ונצליח לראות את קפריסין. המשכנו ללכת צפונה לאורך הרכס, ולבסוף ירדנו ממנו לכפר פורנו-וולסקו (Fornovolasco, גובה 700 מטר. אין שם פורנו) שם ישנו ברפוג'יו - בקתת הרים. כל הכפרים באזור הם קטנטנים, אולי עם עשרים בתים, אבל יפים ממש. באופן כללי, זה אולי האזור הכי יפה שראינו בטיול, ופגשנו כל כך מעט תיירים שהרגשנו ש''גילינו את המקום''. התחושה הזו לא נשארה לאורך זמן...
17.4 חמישי: טיפסנו בחזרה אל הרכס ועלינו על הר פוראטו (Forato) - גם כן בערך 1200 מטר. כמעט אנכית מעלינו מתנוססת פסגת Croce Della pania בגובה כמעט 2000 מטר. בדרך פגשנו כמה קשישים איטלקיים, שהיו בכושר יותר טוב מאיתנו וטענו שהם מטפסים לפסגה הגבוהה כמעט כל בוקר - אחד מהם טען שהוא עלה עליה 300 פעמים בשנה אחת! על הר פוראטו יש גם קשת טבעית מאוד מרשימה, קצת כמו במערת קשת בגליל אבל עם נוף יותר נופי. המשכנו להר הצלב (Monte Croce) ומשם חזרנו לאוטו שלנו בפלניינה. היות שכבר היה די מאוחר נסענו לעיירה הקרובה, גליקנו (Gallicano) וישנו שם. ארוחת ערב ב"פיצריה של המקומיים" על פי המלצת TripAdvisor, שאכן התגלתה כפיצה מעולה.
18.4 שישי: מגליקנו נסענו לאזור החוף דרך כביש הררי שג'ייסון המליץ לנו לנסוע בו. פורמלית, עזבנו את טוסקנה והגענו למחוז ליגוריה. בדרך רואים מחצבות שיש, שהן הרבה יותר מרשימות ממחצבות רגילות - פתאום באמצע ההר יש קוביות שיש עצומות... היה לנו קצת זמן אז נסענו למחצבות השיש של קרארה (Carrara), משם מיכאלנג'לו לקח את השיש שלו. יהיה יותר מדויק לקרוא לזה מכרה שיש, כיוון שהחציבה היא בתוך ההר במין מכרה. נכנסנו בסיור מאורגן לבטן ההר, והגענו למין היכל ענק עשוי שיש - לי זה קצת הזכיר כנסיה ענקית, רק שזה חצוב ולא בנוי. קיבלנו הסברים באנגלית מעט מגומגמת על אופן חציבת השיש, ורינת אספה כמה סלעי שיש כי אני זה שסוחב לה את המזוודה. משם המשכנו ל''חמשת הכפרים'' (Cinque terre) - רצועת חוף מצוקית מהיפות בעולם, עם חמישה כפרים ציוריים שנבנו על המצוק ומחוברים ברכבת ובשביל הליכה "מהיפים בעולם". באופן לא כל כך מפתיע החניה בכפרים היא סיוט. אנחנו הזמנו לינה בכפר הראשון מבין החמישה - ריו מז'ורה (Riomaggiore) וכשהגענו לשם גילינו שחניה בכפר עולה 23 יורו ליום(!), כמעט חצי מעלות הלינה... היינו מעט מיואשים, אבל שוטרת חביבה אחת הסבירה לנו שמותר לחנות במקומות מסוימים לאורך הכביש שמוביל לכפר, ולמזלנו מצאנו חניה בשולי הכביש. הבעיה - צריך לרדת כמה מאות מדרגות עם כל הציוד...השארנו את כל מה שיכולנו ברכב וירדנו לכפר, שם נתקלנו בבעיה נוספת - המארח שלנו, אנדריאה, לא עונה לנו ולא מגיע לאסוף אותנו. הסתובבנו מיואשים בערך שעתיים עם כל הציוד (אפילו לא ידענו איפה נמצאת הדירה שלו) ובסוף הוא טרח להגיע, עם איזה חצי הסבר על סבא שלו בבית חולים (שכנראה גם מנע ממנו לענות לטלפונים). עד שהתארגנו בחדר, התקלחנו ויצאנו לאכול משהו בכפר כבר היה בסביבות תשע בערב - והכל בדיוק נסגר! אופס... מצאנו בקושי מקום אחד פתוח.
19.4 שבת: התכוונו לצאת לטייל לאורך רצועת החוף. התכוונו, כי התעוררנו לבוקר גשום וקודר.עשינו נסיון אמיץ לצאת לטייל בכל זאת, ומהר מאוד נמלטנו בחזרה לחדר להתייבש ולחזור לנמנם. לקראת הצהריים הגשם נחלש, והחלטנו לצאת ולנסות לטייל בכל זאת. אז גילינו שקטע ההליכה לכפר השני נחסם במפולות, ונאלצנו לעשות עיקוף גדול בדרך. כמובן שהגשם התחזק מאוד ברגע שיצאנו מהכפר, ומצאנו את עצמנו רטובים לגמרי, רינת עם מטריה ואני עם פונצ'ו הגשם שלי. הגענו לכפר הבא והסתתרנו מהגשם במסעדה מקומית, תוך שאנחנו מנחמים את עצמנו עם פסטה. משם מזג האויר התבהר, ורצינו להמשיך בטיול, אלא שהתברר שגם הקטע בין כפר 2 לכפר 3 חסום. רינת הציעה שנלך לברר במרכז במידע, והסתבר שגם הקטע בין כפר 3 ל-4 חסום... רק הדרך מכפר 4 ל-5 פתוחה. להבא, כשאתם מתכננים טיול בשביל, כדאי לודא שהוא פתוח (לא שהאיטלקים טורחים לפרסם את הסגירה איפשהו). לקחנו רכבת לכפר 4 ומשם הלכנו לכפר 5. הסתבר שבנוסף לזה שכמעט כל השביל סגור, צריך גם לשלם עליו 6 יורו לאדם... אבל אם נניח את המרמור בצד, האזור באמת מדהים וכל תמונה שמישהו מצלם שם נראית כמו גלויה. עצרנו בכפר 5 לאכול פיצה, וחזרנו ברכבת לחדר שלנו בריו מז'ורה.
20.4 ראשון: יצאנו מריו מז'ורה (כן, טיפסנו חזרה את אינסוף המדרגות עם כל הציוד שלנו, כולל התברברות בדרך...) ונסענו לפיזה. בילינו בערך שעתיים בפיזה, שכללו הרבה תמונות שלנו מחזיקים את המגדל, פיקניק על הדשא ושיחות על מדע (אני: זה נורא מרגש! פה גלילאו ביצע את הניסוי המדעי הראשון! פה הכל התחיל! רינת: תראה יש שם גלידה!). מפיזה המשכנו לפירנצה. הגענו אחרי הצהריים לפירנצה והתמקמנו בעלית הגג של פיירפאולו ונדיה (כן, airbnb מביא אותך למקומות מוזרים...) בערב לקחנו את האופניים שלהם ורכבנו לעיר העתיקה, לאכול ארוחת ערב רצינית. אני רציתי לאכול את ההתמחות המקומית, סטייק בנוסח פירנצה (bistecca alla fiorentina) אבל הסתבר שמדובר בנתח זוגי של 1.2 ק''ג בשר ומעלה, וזה היה קצת מעל לכוחותינו. הסתפקנו בסתם סטייקים מעולים במסעדת דה טיטו (שוב לפי המלצת TripAdvisor) אליה השתחלנו במקרה כי מסתבר שצריך להזמין מקום לפחות יום מראש.
21.4 שני: יום טיול בפירנצה. שוב לקחנו את האופניים ונסענו לעיר העתיקה. עלינו על גבעה שמשקיפה על העיר (piazzale michaelangelo). אם אתם חושבים ש'פיאצלה' זה שם חיבה טוב לפיאצה אתם כנראה צודקים. ביקרנו בדואומו המקומי, למרות שהוא מרשים בעיקר מבחוץ, והסתובבנו קצת בעיר באקראי. זה היה החג השני של פסחא או משהו כזה, ופיירפאולו הבטיח לנו "טורנדו של תיירים". קצת אחרי הצהריים זה באמת היה המצב ובקושי הצלחנו לזוז ברחוב, עם האופניים או בלעדיהם, אז חזרנו לעלית הגג שלנו. את הערב בילינו במכבסה המקומית - בניגוד לטיול שלי ב-pct, כשאתה עם חברה אי אפשר להישאר עם אותם בגדים שבועיים...
22.4 שלישי: עזבנו את פירנצה דרומה, לכיוון "טוסקנה הקלאסית". הגענו לסן ג'ימיניאנו (להלן סן ג'ומנג'י, סן חואן או סתם ג'ימי), כפר ימי-ביניימי עם הרבה מגדלים עתיקים וגלידה מעולה. שוטטנו קצת בכפר, התגנבנו לשירותים בתשלום (חצי יורו על שנינו במקום על כל אחד. הנצחונות הקטנים...) ונסענו לעשות פיקניק במקום שקט יותר. יש לציין שהיה ברשותנו אננס שקנינו בפירנצה. בדיקה לעתיד - למה אננס עולה 25 שקל בארץ, אבל רק יורו וחצי באיטליה. זה לא שהם מגדלים את זה שם. עוד בדיקה: מאיפה החלב לכל הגבינות שלהם. לא ראיתי שם פרה אחת!
כשסיימנו לאכול דפדפתי במדריך וגילינו שיש מסלול הליכה לכפר נטוש מהמאה השלוש עשרה, במרחק שתי דקות נסיעה מאיתנו (Castelvecchio). אז קפצנו לשם, ואחרי כמעט שעה הליכה הגענו לכפר, שכמובן היה חסום בשלטי "סכנת התמוטטות!!!" ואזהרות איטלקיות למיניהן (לא יכלתם לכתוב את זה בתחילת מסלול ההליכה ולא בסופו?) בכל זאת התגנבנו לכפר והסתובבנו מעט, עד שהאווירה הקריפית של כפר נטוש ומלא רוחות רפאים באמצע היער השתלטה עלינו. חזרנו לאוטו, ונסענו לאזור של טוסקנה בשם La Crete שאמור להיות טוסקני במיוחד. האזור אכן היה ממש יפה, עם כבישים מתפתלים (שני נתיבים!) בין גבעות מוריקות וחוות. מצאנו חווה שמארחת תיירים (זה מאוד נפוץ ונקרא agriturismo). היא היתה קצת יקרה, אבל כבר היה די מאוחר ובהתמקחות קצרה הצלחנו להוריד אותם משבעים יורו לשבעים יורו, ונשארנו לישון במקום.
23.4 רביעי: מחר בבוקר נגמרת לנו השכירות על הרכב, מה שאומר שאנחנו צריכים להגיע בערב חזרה לרומא - בערך ארבע שעות נסיעה. בערך במחצית הדרך עצרנו בסאטורניה (Saturnia, בעברית שבתאיה) - אתר מעיינות חמים. יש שם מין חמת גדר גדולה בתשלום, אבל בחוץ יש גם נביעה חינמית די גדולה עם המון מקומיים. היינו קצת מופתעים למצוא אטרקציה חינמית אחרי שכבר שכנעו אותנו לשלם על שביל הליכה, אבל המעיינות הם באמת מדהימים - מפל גדול שפורץ מהסלע יוצר סדרה של בריכות עגולות ומפלים קטנים, ואז נשפך לנחל גדול וחם. כשאצליח להעלות תמונות אצרף. המים לא מאוד חמים אלא נעימים, כך שאפשר לשרוץ בהם כל היום. הבריכות הקטנות בהתחלה עמוסות מאוד, אבל כשירדנו מעט במורד הנחל מצאנו פינת מעיין חם מבודדת לגמרי. אחרי כמה שעות נאלצנו להמשיך בדרך לרומא לפני שיחשיך, והגענו למלון שלנו ליד צ'יאמפינו תשושים לחלוטין, כשאנחנו צריכים לקום מוקדם למחרת להחזיר את הרכב.
24.4 חמישי: את שלושת הימים האחרונים החלטנו להקדיש לאזור נאפולי בדרום איטליה. בהתחלה חשבתי שנעשה את זה בתחבורה ציבורית (מאוד לא מומלץ לנהוג בנאפולי...), אבל הסתבר לנו שרכבת לנאפולי עולה 44 יורו לאדם לכיוון, ורכב אפשר לשכור בפחות מ-30 יורו ליום (מאוחר יותר הסתבר לנו שיש גם רכבות של מקומיים ב-12 יורו לאדם, אבל - הפתעה! הן לא מופיעות באתר באנגלית). החזרנו את הרכב השכור שלנו (אי אפשר היה להאריך את השכירות) ושכרנו רכב חדש - רנו טוינגו - לשלושה ימים. הזמנו שני לילות בכפר ליד סורנטו, מדרום לנפולי, ויצאנו לדרך (הפעם באוטוסטרדה...). אחרי 3 שעות נסיעה הגענו לכפר, והסתבר לנו שאנחנו לא ממש יודעים איפה המלון שלנו, אז התחלנו קצת לשוטט בכיוון שהווייז לקח אותנו. לקח לעתיד - לא לסמוך על ווייז בתוך עיירות איטלקיות קטנות... נקלענו לתוך סמטה צרה במיוחד, ובערך דקה אחרי שרינת הציעה לקפל את המראות הצלחתי לשפשף קלות את המראה הימנית על הקיר במעבר צר במיוחד. החלטנו לוותר על המעבר בסמטה ולקחנו רברס לתוך חניה משופעת של מישהו כדי להסתובב, ואז לא הצלחנו להוציא משם את האוטו. זה נשמע קצת טיפשי אבל האוטו היה חלש משמעותית מהרכב הקודם ששכרנו, ולא הצלחתי לעשות את הזינוק בעליה כדי לצאת החוצה...בשלב הזה יצאתי לחפש את בעל המלון שלנו (שמסתבר שהיה מאה מטר משם) והוא בא על הטוסטוס שלו לחלץ אותנו - באופן לא מפתיע, מסתבר שהאיטלקים מתמחים בזינוק בעליה...עד שהגענו למלון כבר היה די מאוחר והיינו תשושים ומבואסים מהשריטה במראה, אז הסתפקנו בשיטוט קל בכפר וארוחת צהריים-ערב.
25.4 שישי: נסענו לאי קאפרי. העדפנו הפעם לא לקחת את האוטו אלא אוטובוס (פרט לסמטאות ולעיקולים, גם אין חניה בכלל בסורנטו, משם יוצאת המעבורת לקאפרי). הנסיעה היתה, ובכן, מעניינת. הציפיה הראשונית שלנו היתה לעלות על האוטובוס, לשלם ולנסוע. בפועל, כשעלינו על האוטובוס הנהג אמר שהיינו צריכים לקנות כרטיסים מראש, והוריד אותנו (זה לא כתוב בתחנה בשום מקום - אפילו לא באיטלקית!). הלכנו למין פיצוציה במרחק מאתיים מטר משם, קנינו כרטיסים וחיכינו 40 דקות לאוטובוס הבא. האוטובוס הבא לא טרח להגיע, אז נאלצנו לתפוס טרמפ לכפר הסמוך, משם יוצא אוטובוס אחר לסורנטו, אליו נאלצנו לקנות כרטיסים אחרים בפיצוציה אחרת... לבסוף הגענו לנמל סורנטו, ועלינו על מעבורת יקרה להחריד (34 יורו הלוך חזור לאדם) לקאפרי. קאפרי הוא אי קטן ומאוד יפה, עם שתי עיירות - קאפרי ואנאקאפרי. טיפסנו מהמרינה לאנאקאפרי (גובה 250 מטר), ומשם לקחנו רכבל לפסגת הר סולארו, ההר הגובה באי (689 מטר). מההר ראינו את כמעט את כל האי, ודי הרבה עננים שהסתירו חלק מהנוף. ירדנו ברגל בחזרה למרינה, טבלנו קצת בים (קר!), אכלנו גלידה וחזרנו לסורנטו. הסתובבנו עוד קצת בסורנטו (מצאנו שווארמה ממש טובה! אחרי שבועיים של בצק זה היה נס) וחזרנו באוטובוס לכפר שלנו. כלומר, ניסינו, אבל היו בערך שלושה אוטובוסים שלא טרחו להגיע וחיכינו יותר משעה עד שיגיע משהו.
26.4 שבת: חוזרים לרומא בפעם האחרונה. בדרך עצרנו בפומפיי, לראות את העתיקות. בניגוד לחפירות אחרות, בהן רואים הרבה שכבות שונות ביחד, פומפיי נקברה בבת אחת בשנת 79 בהתפרצות של הר הגעש ווזוב, והשתמרה בדיוק כמו שהיא במשך כמעט אלפיים שנה. הטיול בעיר (היא די גדולה!) ממש מרגיש כאילו חזרנו בזמן לעיר רומית. אחרי כמה שעות של שיטוט התחיל גשם חזק, וכל המטיילים התחילו להתרוצץ בין ההריסות ולחפש גג לעמוד תחתיו... חיכינו להפוגות בגשם והתקדמנו לכיוון האוטו. בסוף הגענו רטובים למדי, החלפנו בגדים ונסענו לרומא, ללילה אחרון לפני הטיסה. החזרנו את האוטו, ולמזלנו הגברת שבדקה אותו לא ראתה את השריטה (או שלא היה לה אכפת), וניצלנו מקנס של כמה מאות יורו...
זהו, בראשון בבוקר נפרדנו וטסנו איש איש לדרכו, ואני עכשיו יושב בסן דייגו ומתכונן לצאת לשביל שלי. על כך - בהמשך...
