יום 19 או: קרית דובים

כן, אני יודע שלא עדכנתי כבר זמן מה, אז נלך לפי הסדר:

14.5: יצאתי בבוקר מהבית של זיגי והדב. כזכור, הבית שלהם נמצא למטה בעמק (מייל 211), וכבר כשיצאתי בסיביבות שבע בבוקר היה חום אימים. השביל מתחיל לטפס בחזרה להרים, אבל אנחנו עדיין מתחת לגובה אלף מטר והאוירה מאוד מדברית. עצרתי למלא מים ולהינות מכמה רגעים של מזגן בחוות שבשבות רוח, והמשכתי במסלול שעולה ויורד בין ואדיות. לקראת הצהריים החום כבר היה בלתי נסבל, ומצאתי מחסה עם עוד כמה הייקרים במין שמורת טבע קטנה. בספר היה כתוב שיש שם גלידה ובוריטוס, בפועל היה רק צל טוב ומים קרים, ובהחלט הסתפקנו בזה... חיכינו לפחות שלוש שעות בצל לפני שחזרנו לצעוד בשמש הקופחת. בערב, מעט אחרי השקיעה הגעתי לנקודת הלינה, משטח חולי ב-mission creek ("נחל מי-ציון"), במייל 226. למרות שעברתי רק 15 מייל זה היה יום ממש קשה בגלל החום, וגם כי הייתי מחוק לגמרי אחרי ה-23 מייל שהלכתי יום קודם לכן.
15.5: היום הוקדש להליכה לאורך נחל mission, במגמת עליה כל הזמן. היתרון: מים זורמים בנחל, אפשר לסחוב פחות מליטר מים. החסרון: חום אימים ועליה קשה מאוד במשך כל היום. עוד חסרון: הנחל לא באמת זורם לכל אורכו, ולקראת הצהריים גיליתי שאין לי כמעט מים והנחל יבש... הייתי ממש מודאג וכבר חשבתי לחזור אחורה, אבל הצלחתי למצוא פלג מים קטן וזורם במייל 235 ולטהר ממנו מים. היה שם גם צל, אז כבר עצרתי להתעלפות צהריים. אחרי הצהריים המשכתי ללכת, והנחל נעשה תלול מאוד, הייתי די תשוש והתקדמתי לאט מאוד עם הרבה עצירות, והגעתי בערב רק עד מייל 240 במקום 246. יום קצר של 14 מייל, אבל קשה מאוד... ב-240 כבר הייתי למעלה בהרים, והנוף הפך ממדברי למיוער ונעים יותר. בשלב הזה כבר הבנתי שנמאס לי מהמדבר... בעודי מתאושש ומתכנן איפה להקים אוהל פתאום נעצרה מולי מכונית. בדרך כלל כשאתה מטייל לבדך ומופיעה מכונית זה לא סימן טוב - אי אפשר לדעת מי זה ומה הוא רוצה... במקרה הזה היה מדובר בהייקר מבוגר (בן 70!) בשם pathfinder, שבא לטייל קצת באזור ולבחון את הציוד שלו לפני שהוא הולך לטייל בהרי הסיירה. מסתבר שבשנה שעברה הוא טייל את כל החלק המדברי של ה-pct - מקאמפו עד טהאצ'אפי. שאלתי אותו למה הוא הלך רק את המדבר, והסתבר שזה לקח לו את כל הקיץ - הוא לא יכול ללכת יותר מחמש-שבע מייל ביום, בגלל הגיל ואחרי ניתוח להחלפת מפרק הירך. הנחישות שלו היתה מדהימה. אני כבר הייתי מיואש מזה שהלכתי רק 14 מייל... אמרתי לו שהתעייפתי כבר מהמדבר, והוא הציע להקפיץ אותי לסיירה בשבוע הבא, אם אני מעונין. התחלתי לחשוב על זה ברצינות.
16.5: המשכתי בדרך ל-big bear city. עכשיו כבר הייתי גבוה בהרים, מזג האויר נעשה מעט קריר יותר והיה הרבה יותר צל... גם העליה של אתמול נגמרה והמסלול נעשה מישורי למדי. בערך בצהריים הגעתי ליציאה לכביש בשם Onix summit במייל 252, והחלטתי לקפוץ משם לעיר - בעקרון נהוג להגיע לעיר ממייל 266, אבל כבר ממש הייתי צריך הפסקה... בנוסף בימים האחרונים כמעט כל האנשים שטיילתי איתם נעלמו, וטיילתי לבד לגמרי. הגעתי ל-big bear lake בטרמפ (יש שתי ערים סמוכות - big bear city ו-big bear lake: "קרית דובים איחוד וקרית דובים מאוחד"). הגעתי להוסטל של ההייקרים, ומצאתי שם את כל המטיילים שפגשתי לאורך הדרך, כולל רבים שהיו מאחוריי... מסתבר שהחום שבר כמעט את כולם, ואנשים פשוט תפסו טרמפ מוקדם לעיר. האוירה קצת הזכירה לי את דרום אמריקה - יש גל עולה שמתקדם צפונה, הוסטל אחד שכל ההייקרים/ישראלים מגיעים אליו בכל עיר... בכל מקרה, זכיתי כאן למיטה ולמקלחת חמה באמת לראשונה מאז סן דייגו. איזה כיף!
17.5: יום מנוחה בעיר. אכלתי טוב, עשיתי כביסה (בהוסטל של הייקרים יש ארון בגדים שאתה בוחר מתוכו מה ללבוש בזמן שכל הכביסה שלך מתכבסת), זכיתי סוףסוף בשם שביל - נינג'ה! אבל הסיפור מאחוריו לא כזה מוצלח, פשוט מישהי נכנסה לחדר ולא שמה לב שאני שם כי הייתי ממש בשקט... ואז כשהיא כן שמה לב היא נבהלה וטענה שאני חמקמק כמו נינג'ה. זה הסבר קצת טיפשי, אבל זה אחלה שם אז אימצתי אותו.
במהלך היום ניסיתי להחליט מה לעשות הלאה - רציתי לקפוץ צפונה, להרים, כי באמת שכבר נמאס לי מהמדבר. בירור קצר העלה שהסיירה נוודה עדיין מושלגים, וצריך לחכות עוד כמה שבועות. מה עושים בינתיים? שתי בחורות (סקיפי ופיניקס) הציעו לי להצטרף אליהן לטיול ברכב שכור לכל אורך קליפורניה ב-8 ימים, ואז להמשיך לטייל צפונה באורגון. כבר הסכמתי להצטרף אליהן, ואז הבנתי שגם אורגון די מושלגת, ושבכלל אין שם אף אחד כרגע ולא בא לי לטייל לבד... בסוף, באמצע הלילה החלטתי שעדיף לי להמשיך בשביל כמו שהוא, וכשהסיירה תהיה מוכנה בעוד שבועיים שלושה אולי אקפוץ קדימה.

18.5: עוד יום מנוחה (כן אני בחופשה מגיעים לי שני ימי מנוחה, מה יש?). עשיתי קניות להמשך השביל, המשכתי לאכול טוב ולישון ולהתקלח - אני עוד הולך להתגעגע לזה... העיירה הבאה נקראת Wrightwood ונמצאת בערך מאה מייל מערבה מכאן. החלטתי לטייל רגוע, בסביבות 15 מייל ביום, אז יקח לי 6-7 ימים להגיע אליה. מזג האויר צפוי להתקרר, אז אני מקוה שיהיה לי בסדר. מחר בבוקר אני חוזר מההוסטל לשביל. שיהיה בהצלחה!

(תמונות: כרגיל, יוצא לי לצלם רק במצלמה ולא בטלפון, אז תסתפקו בתמונות מהעיר: אני מול האגם, וקצת הייקרים בהוסטל...)

Posted via Blogaway

יום 14 או: הר לעמק

אז אתמול יצאתי בשעה טובה מאיידילוויילד וחזרתי ל-pct דרך שביל צדדי בעל השם המאיים "מפולת השטן" (devil's slide). מיד לאחר מכן שוב עזבתי את ה-pct כדי לטפס על פסגת הר סן ג'סינטו, בשביל שמוסיף עוד מייל אחד למסלול ועוד 1900 רגל של טיפוס. העליה היתה קשה אבל אחרי המנוחה בסופ''ש הרגשתי מעולה ועליתי די מהר. לקראת הסוף כבר הורגש מחסור קל בחמצן... מהפסגה יש נוף מדהים לכל הכיוונים (צילמתי פנורמה - אני מקווה שיצליחו לראות את זה בבלוג). רואים את פאלם ספרינגס שהיא עיר די מוכרת, ואת המשך השביל צפונה ומערבה.
משם התחלתי לרדת למטה, דרך רכס פולר (Fuller ridge). זהו רכס ארוך שיורד במתינות עם נופים ממש יפים לכל הכיוונים. בערך באמצע הרכס השמש שקעה, אז נטיתי את אוהלי על משטח חולי קטן והלכתי לישון - לילה ראשון (ובטח לא אחרון) שאני ישן לבדי.
בבוקר, בערך עם הזריחה החלה רוח מאוד חזקה שמוטטה לי את האוהל (הטארפ שלי לא מצטיין ברוחות חזקות, וגם לא התאמצתי למגן אותו כי לא היתה רוח בערב). הצלחתי להרים את האוהל מחדש בלי לצאת מהשק שינה (!), אבל בסוף הייתי צריך לקום ולהתחיל ללכת ברוח הקפואה. לפניי 2000 מטר של ירידה, מרכס פולר ועד לרצפת המדבר.
ה-pct לא אוהב ירידות ועליות תלולות, אז את הירידה למטה, מרחק אוירי של 4 מייל, הוא מורח בזיגזגים אינסופיים על פני 15 מייל... בדרך הרוח החזקה נחלשה, ועברתי מקור עז לחום של המדבר. אחרי הצהריים הגעתי למטה, מילאתי מים (זה גם היה מקטע של 20 מייל ללא מים) והמשכתי צפונה דרך העמק. חציתי את כביש 10, והגעתי למין שכונה קטנטנה ומוזרה ליד העיירה cabazon. יש כאן מלאכי שביל בשם זיגי והדב, ואני אורח מספר 905 שלהם מאז תחילת העונה, לפני חודש ומשהו... בסך הכל הלכתי היום 22 מייל, שיא pct שלי ודי קרוב לשיא שלי בארץ (לא זוכר אם זה 35 או 37 ק''מ ביום). הרגליים שלי גמורות...
ממחר יש לי מסלול של 56 מייל (בערך שלושה ימים) עד ל-big bear city ("קרית דובים"). עד אז, תשמרו על עצמכם, וד''ש לכולם!

Posted via Blogaway

יום 12 או: אבקת חומוס

אז ביומיים וחצי האחרונים נחתי לי באיידלוויילד, ונתתי לרגליים ולראש זמן להתאושש. במרכז העיירה יש קמפינג די מוצלח ב-3$ ללילה, ופה עוברים כמעט כל המטיילים בשביל. אז מה עושים ביומיים בעיירה קטנטנה בהרים? ישבתי קצת בספריה וגלשתי באינטרנט (וטענתי את הטלפון), הלכתי עם כמה חברים לקולנוע המקומי (ספיידרמן 2. לא רע בשביל סרט גיבורי על), ובעיקר הסתובבתי עם מטיילים אחרים, שתינו בירות (בדרך כלל אני אחת, הם המון...), צלינו נקניקיות על מדורה, הלכנו לאכול המבורגרים ופיצות וסתם הסתובבנו בעיר. כשקניתי אוכל לטיול נתקלתי באבקת חומוס - זה פשוט חומוס מיובש וטחון, כולל טחינה ותבלינים והכל, רק להוסיף מים ולערבב... הערב בחנתי את הקונספט, למרבה ההפתעה זה היה אכיל, אם כי לא מדהים ובעיקר מאוד מתובל. חבל שאין כזה בארץ - ממש נח לטיולים! באופן כללי האמריקאים אוהבים אוכל באבקות, ואפשר להשיג פה כמעט כל דבר מיובש בהקפאה, מגלידה (!) ועד לזניה.
מחר חוזרים לשביל - ומחכה לנו עליה רצחנית לפסגת ההר השני בגובהו בדרום קליפורניה, הר סן ג'סינטו (San Jacinto) בגובה 10,800 רגל. ייתכן אפילו שיישאר לנו מעט שלג. משם השביל הולך לאורך רכס פולר (Fuller Ridge) ויורד חזרה לרצפת המדבר הרותחת - כנראה מחרתיים. בקיצור, הולכים להיות כמה ימים מאוד מעניינים. צפו לעדכונים!

Posted via Blogaway

Posted via Blogaway

Posted via Blogaway

יום 10 - אדלוויילד

בסוף נשארתי לנוח יום שלם בוורנר ספרינגס - בסלנג המקומי זה נקרא זירו, על שם מספר המיילים שהלכת באותו יום (למעשה הלכתי 5 מייל בבוקר אז זה "נירו" - קרוב לאפס...)
לקראת הערב ההייקרים האמריקאים נזכרו שצריך לחגוג את סינקו דה מאיו - יום העצמאות המקסיקני, והזדמנות מצוינת לצעירים אמריקאים להשתכר. למרות שאיחרנו ביום (וחגגנו את סייס דה מאיו...) כמה חבר'ה קפצו לעיר והביאו משם 3 אריזות של 12 בירות כל אחת (כלומר 36 פחיות בירה, לבערך עשרה אנשים)... ועוד בקבוק טקילה ותערובת להכנת מרגריטות. כמובן שאף אחד חוץ ממני לא קם בבוקר למחרת, ובמשך רוב היום לא ראיתי אף אחד. מוורנר ספרינגס היו לי 43 מייל עד לכביש 74 - בערך יומיים וחצי. האמת שהם היו לי קשים - המדבר היה חדגוני והנופים קצת משעממים, והכאבים ברגליים התגברו - בנוסף לשלפוחיות סבלתי מציפורן חודרנית ברגל, ובכל פעם שבעטתי בטעות באבן התקפלתי מכאבים. בשלב מסוים לא הצלחתי לנעול נעליים מרוב כאב...
בכביש 74 יש מסעדה בשם paradise valley cafe, שהתפרסמה בקרב ההייקרים בזכות ההמבורגרים שלה. הגעתי לשם היום בצהריים ואכלתי המבורגר עם - שימו לב - עגבניה, חסה, מלפפון חמוץ, בצל, בייקון, אבוקדו, גבינה צהובה, ופטריות. יתכן ששכחתי רכיב כלשהו.
מהמסעדה תפסתי טרמפים לאיידלוויילד - ולמעשה דילגתי על קטע של 30 מייל מהשביל. חלק מהקטע הזה נסגר בשל שריפה, ואסור להיכנס אליו. מישהו אמנם הראה לי דרך אלטרנטיבית שהוא תכנן, אבל הייתי צריך לעצור לנוח ולטפל ברגליים שלי, אז כבר דילגתי קדימה. ביומיים הקרובים אני מתכוון לנוח פה ולתקן את הרגליים שלי (הציפורן החודרנית כבר טופלה. נקווה שזה לא הספיק להזדהם) - ולמעשה אני מקורקע עד יום שני, כי אני צריך לשלוח את חבילת הדואר שלי הלאה, ואין דואר בשבת וראשון. עד אז - סופשבוע נעים!
(בתמונה - אני במסעדה. כן, אני שוכח לצלם בטלפון...)

Posted via Blogaway

יום 7 - וורנר ספרינגס

היום בבוקר הגעתי לוורנר ספרינגס - מייל 110. העיירה הקטנה הזו היא נקודת ציון חשובה על השביל, ופחות או יותר מציינת את סיום השבוע הראשון - והשמועות טוענות שבערך חצי מהמטיילים פורשים עד לכאן... כך שמצבי טוב בינתיים :)
מזג האויר השתנה משמעותית הלילה, ובמקום חום אימים קיבלנו עננים, רוח חזקה וגשם. פתאום אני מתגעגע לחום... למזלי יש פה מעין מרכז קהילתי שהפך למרכז שירות להייקרים, כולל חימום, ארוחות, כביסה, מכולת קטנה ומקלחות. אז בינתיים הבגדים שלי מתכבסים (אני לא חושב שאי פעם הבגדים שלי היו כל כך דביקים ומלוחים...) ואני נח פה קצת (חצי יום/יום) עד שהרוח בחוץ תרגע ואני אתאושש קצת. לא הזיקה לי מקלחת אחרי שבוע הליכה, אבל המקלחות היו בחוץ וזו היתה אולי המקלחת הכי קרה שזכיתי לה מאז נפאל...
מכאן יש עוד בערך שבעים מייל עד לעצירה המתוכננת הראשונה שלי, באיידלווילד (Idyllwild, עם מבטא אמריקאי הוגים את זה אווואווו). חשבתי שחלק מהדרך חסום בגלל שריפה אבל כאן כתוב שיש מסלול אלטרנטיבי, אז כנראה שאלך את כל הדרך.

סיכום מרחקים קצר:
יום 1: קאמפו (מייל 0) עד אגם מורנה (מייל 20). לינה בקמפינג.
יום 2: מורנה עד נחל ארוך (long canyon, מייל 38). עצירה בדרך בהר לגונה.
יום 3: עד קמפינג "דאר החמורים", מייל 53 (יש פה דרך היסטורית שבה עבר הדאר למערב הפרוע, מטקסס לסן דייגו בעזרת חמורים)
יום 4: עד מייל 73, אי שם על הר גרניט (granite mountain)
יום 5: עד מייל 87 (אי שם בגבעות סן פליפה), כולל עצירה די ארוכה בג'וליאן להצטיידות ואוכל.
יום 6: עד מייל 105, נחל איזידרו (Ysidro) מעט לפני וורנר ספרינגס.

בתמונה: הייקרים רעבים במרכז הקהילתי. בכתום וכחול: שיין ואייג'יי, שני הייקרים שאני פחות או יותר פוגש בכל עצירה.

Posted via Blogaway

יום 5 - עצירה בג'וליאן

אחרי הר לגונה השביל יורד לו לאט לאט לכיוון רצפת המדבר, מגובה 2000 מטר לבערך 600. השינוי בטמפרטורות הוא אדיר - למעלה על ההר היה קפוא בלילה, פה אי אפשר ללכת מרוב חום. גם הצמחיה נעלמה - ועכשיו זה באמת נראה כמו מדבר אמיתי ולא כמו הכרמל...
היום בבוקר הגעתי לעמק סן פליפה (מייל 77 - מתקדמים!) - יש פה צומת כבישים שנקרא Scissors crossing, ומכאן תפסתי טרמפ לעיירה בשם ג'וליאן כדי להצטייד באוכל. ג'וליאן היא מין עיירה תיירותית בסגנון המערב הפרוע, וכולם פה ממש נחמדים. בפרט, אני יושב עכשיו במין דיינר שנקרא Moms, שמחלק ארוחות חינם למי שמגיע מהשביל - סנדוויץ+פאי תפוחים+קפה! חוץ מזה, כשרק הגעתי לעיירה תפס אותי בוב, בחור שפגשתי בשביל בימים הקודמים, ואמר שמישהו נתן לו שני כרטיסים לארוחת בוקר בבופה מקומי - והוא צריך לתת אחד מהם להייקר אחר... בקיצור, בשעתיים שאני פה זכיתי לשתי ארוחות מעולות בחינם, אז אני מרוצה מהמקום :)
ספירת חיות: יש פה המון סנאים, ארנבים, נקרים וכל מיני עופות דורסים וציפורים צבעוניות לא מזוהות. גם נחשים - ראיתי כבר ארבעה, ועל אחד מהם כמעט דרכתי... הם חיות די אדישות, בדרך כלל הם מחכים שתתרחק מעט ואז זזים הצידה כדי שהמטייל הבא לא ידרוך עליהם.
ספירת שלפוחיות: הרגליים שלי סובלות מאוד בינתיים, עוד מעט אצטרך לטפל בהן. בינתיים אני ממשיך ללכת עליהן, וזה לא נעים במיוחד. מעלה זכרונות משביל ישראל... פרט לזה אני מרגיש מצוין.
בימים הקרובים אני ממשיך צפונה, התחנה הבאה שלי היא העיירה איידלווילד (Idillwild) במייל 151, שם גם יהיה לי יום מנוחה. עד אז, יום עצמאות שמח! (הכנתי לי דגל ישראל קטן לתלות על התרמיל...)

יום 2+3

(פוסט מעוכב) אני עכשיו בערך במייל 45, באמצע היום השלישי. ביום וחצי האחרונים טיפסתי על הר האגם (Laguna mountain), בערך בגובה 2000 מטר. העליה היתה מאוד מתונה. ההר עצמו ירוק ומיוער, אבל ברגע שמסתכלים מזרחה לכיוון נבדה - רואים מדבר אינסופי...
פגשתי לא מעט מטיילים אחרים, וגם קצת trail magic - הפתעות קטנות שמלאכי שביל השאירו לך באמצע השביל. בינתיים זכיתי למצוא שתי צידניות עם בירה קרה. באמצע השביל כשחם לך זה פשוט גן עדן...
מחר בערב או מחרתיים בבוקר אני אצא מהשביל להצטיידות בעיירה ג'וליאן. עד אז - יש עוד בערך 30 מייל של מדבר...
רן